חלק בלתי נפרד מהווית ישיבה בעם ישראל הוא האתוס של הלימוד. הלימוד עד כלות כל הכוחות עד כדי הירדמות על הסטנדר נחשב לאחת המעלות הגבוהות שתלמיד ישיבה מגיע אליהם. והאתוס הזה הוא בעל פנים כפולות, מצד אחד – הוא מעמיד דרישות פיזיות ומנטליות קשות על התלמיד ועשוי לגרום למשברים ונפילות אצל לא מעט לומדים, אך מן הצד השני הוא מעמיד את לימוד התורה לא רק כדבר החשוב ביותר שישנו, אלא גם כדבר המתוק והנחשק ביותר, ככרית הרכה ביותר שאפשר להשיג. תגיד לי מה יותר מתוק מדף גמרא. האתוס הזה משאיר את הספר פתוח ואת הלומד – מולו. ועדיף לכמה שיותר זמן.
